על תומר שמעתי הרבה לפני שהכרנו, לאורך הדרך פגשתי מספר רב של חברים שהכירו את תומר שסיפרו לי כמה משותף יש לנו ושבטוח נוכל להתחבר. בהמשך הדרך יצאנו יחד לקורס קצינים ונבחרנו להיות באותה הפלוגה. מיד התחברנו ובסוף השבועיים הראשונים לקורס תומר ניגש אלי כמה שעות לפני שיוצאים הביתה עם חיוך ענק והציע לי להצטרף אליו ואל נגב לצפות במטר מטאורים במצפה רמון ולחזור רק יום מאוחר יותר, התלבטתי מאוד כי רציתי לחזור הביתה, אבל משהו לא מוסבר משך אותי להצטרף להרפתקאה. בדיעבד ההצעה הזו של תומר השפיע לי משמעותית על המשך חיי. נסענו באוטובוס ועצרנו בסופר לקנות קצת אוכל. אני זוכר שלא הפסקנו לדבר על החיים ועל נושאים משמעותיים, התחלנו ללכת לאורך המצוק של המכתש ולאחר עצירה קטנה בבית ספר שדה המשכו אל תוך הלילה בהליכה. בודדים הם האנשים שאפשר לחלוק איתם חוויות כאלו, לבד במדבר הגענו למקום שבו הסקנו שיהיה פחות רוח לעבור את הלילה. מצוידים בשמיכה אחת שכבנו וצפינו בכוכבים נופלים עם בקבוק יין אחד והרבה שיחות של חברות. לאכזבתנו המחזה לא היה כמו שציפינו אך בלי לשים לב נרקמה לה חברות מיוחדת. את הלילה העברנו מכורבלים שלושתנו בשמיכה אחת בודדת בלילה מדברי קר. בבוקר שלמחרת לקחנו טרמפ עם מישהי שאז היית מסתבר חיובית לקורונה, וכך נכנסו לבידוד שלושתנו ומאז הרבה השתנה. תומר היה מהאנשים הבודדים שמספיק לפגוש אותם פעם אחת כדי לדעת שעומד מולך אדם עמוק ורציני, חבר של אמת עם לב זהב אוהב אותך אחי

שלום לכולם, קוראים לי יובל, תומר ואני היינו חברי אמת. אנחנו מכירים מאז כיתה א’, הגענו יחד לאותה כיתה א'3 של טובה. מחברים לכיתה וממשחקים במגרש, הפכנו לאט לאט לחברים ושותפים לדרך. סיימנו יסודי ועלינו לחטיבה, ושנינו נשבינו בקסמה של הריצה. ביחד החלטנו להירשם לחוג אתלטיקה בגבעת רם בירושלים, ושלוש פעמים בשבוע נסענו ביחד, הלוך חזור מעמק האלה לאצטדיון. התאמנו שנינו אצל אריה, מאמן רוסי צעיר שהריץ אותנו במעגלים עד שנפלנו מהרגליים. מי שחובב ריצה יודע כמה זה לא פשוט למצוא פרטנר ריצה מוצלח, כזה שגם מושך אותך קדימה וגם אתה אותו קדימה. שם למדתי להכיר אותך באמת – לדעת את הקצבים שלך, איך הגוף שלך נע קדימה קצת בזווית בגלל חוסר גמישות בארבע-ראשי. למדתי מה החוזקות שלך ומה החולשות שלך, ככל שהמרחקים עלו היית בורח לי קדימה וכבר לא הייתי מצליח לעמוד בקצב, וככל שירדו כך הפוך - ואני הייתי בורח לך. היינו נפגשים איפשהו כשהמרחק היה 3000 מ'. המפגש ב3000 מטר, ההדדיות שבריצה, הדרבון, ההשראה, הפרגון, השותפות לדרך - זה היה רגע שבו החברות שלנו עברה משהו אחר, משהו שליווה אותנו לכל אורך הדרך בחברות גם אחר כך. זר לא יבין מה זו חברות שבה אתה יודע בכמה סבל החבר שלך נמצא, בדיוק כמוך, אחרי אימון אינטרוולים 400*10. חבר שאתה יודע לרוץ אחריו, והוא אחרייך, ואתם יודעים להיפגש ולרוץ ביחד – ומתוך זה שניכם הופכים להיות טובים יותר. זר לא יבין תומר. בסוף כיתה ז’, דרכינו קצת התפצלו. אתה עזבת לכדורגל מקצועי במודיעין ואני המשכתי עם הריצה. גם שם לא נתת לעצמך מנוחה – גם שחקן וגם מאמן. כמה שנים אחר כך, בכיתה י’, דרכינו שוב התקרבו כשהצטרפת לחוגי הסיירות. אתה הגעת לשם עם רצון לחפש משהו חדש – איזו זהות אחרת, משהו אולי שונה מהכדורגל. אני שמח מאוד על הבחירה הזו בקבוצת החברים שלנו, שב8.10 הפכה ליותר מהכל ל"חברים של תומר", שככה גם קוראים לה מעתה ולתמיד. בהמשך שוב נפרדנו מעט (לפחות ברמה הפיזית) – אני המשכתי אל לימודים בירושלים, ואתה נשארת בהרטוב. אבל החברות נשארה ורק הלכה וגדלה. כבר אמרתי שאנחנו יודעים לרוץ ביחד למרחקים ארוכים. בהמשך, מסלולי החיים שלנו לא הפסיקו להשתלב – נפגשנו שוב בטירונות של הנח”ל. אני זוכר את הבקרים המוקדמים ההם של ימי ראשון, כשנפגשנו שלושתנו – אני, אתה ואיתמר – בתחנה ליד הכיכר. שלושה מגולחי ראש, עושים את הצעד הראשון במסע הצבאי שלא ידענו לאן יוביל. היינו באותו מקום, מבינים אחד את השני בלי יותר מדי מילים. זה חזר על עצמו שוב בבה”ד 1, כשהפכנו למפקדים ביחד, עוברים את אותן הכנות, אותן חששות ואת אותה התרגשות משותפת לפני הפיקוד. כשסיימנו את הבה”ד, אתה יצאת לפקד בבא”ח נח”ל ואני ב-669. הדמיון בתפקידים, האתגרים המשותפים הפכו אותנו לקרובים יותר ויותר. היינו מבינים זה את המקום של זה. היינו מתקשרים, משתפים, מדברים על הקשיים. תמיד ידעת מה להגיד. היית מבין אותי כמו שאף אחד אחר לא יכול היה. ברגעים קשים, מורכבים, של החלטות פיקודיות מורכבות היית הטלפון הראשון שלי. דיברנו את אותה השפה תומר. וכשהיית צריך לשתף מישהו, אני מקווה שהיית מרגיש אותו הדבר כלפיי. ואז הגיע הבוקר ההוא, בשביעי באוקטובר. הסרטון הראשון מהאירוע התחיל לרוץ ברשתות, והדבר הראשון שעשיתי היה להתקשר אליך בערך בשעה 7:30 בבוקר, לבוש במדים רטובים מהכביסה בדרך מהבית לפלוגה. כי ידעתי שאתה היחיד שיבין. רציתי לדבר איתך שוב, שנעשה את השיחה שלנו לפני שהדבר הזה, שעוד לא הבנתי אותו אז, מתחיל. רק אתה יכולת באמת להבין מה אני מרגיש באותו רגע. אבל אתה לא ענית. התקשרתי שוב שעה אחרי ב8:30, וענית. "מה קורה, תומר?" שאלתי, אבל זה לא היית אתה. אחד החיילים שלך ענה לי "תומר בסדר" וניתק. אני הבנתי ששום דבר לא בסדר, ושוב כבר לא התקשרתי. תומר, כל כך חסר לי המקום הזה שהיה לנו. שיחות של שבת בבוקר לצד הבריכה, אני אתה ותמר. כמה פעמים אני מושיט יד לטלפון, רוצה להתקשר אליך, לשתף, להתייעץ. ואז אני קולט שאין יותר למי. כשהתקשרתי להורים שלי ב8.10, אמרתי להם שאתה כמו האח שלי. האובדן שלך הוא אובדן של חבר כל כך יקר, אובדן של שותף, של שפה משותפת שהיא מעבר למילים, של העולם של שנינו. אני מרגיש את החסר שלך בכל יום, ובכל שיחה שהייתי רוצה לנהל איתך. אני רוצה לשתף אותך שהתחלתי תפקיד חדש, ואני בטוח שתהיה נוכח בו מאוד. כמו שאתה נוכח היום בכל ריצה, בכל טיול, והכי הרבה אתה שם איתיכשיפה מאוד או כשקשה מאוד. כמו שהיית תמיד.🙂 למדנו ממך המון, תומר, והיה לך כל כך הרבה עוד לתת לעולם. אני לא מפסיק לחשוב לאן היית מגיע אם לא כל זה. היית חבר יקר אהוב ואדיר, מישהו שתמיד אפשר לסמוך עליו. אתה לעולם תלווה אותי בריצה הארוכה הזו של החיים, רץ לפני, מאחורי או ביחד איתי, הגוף נע קצת קדימה בזווית והעיניים הנוצצות שלך. אני מתגעגע אליך, אחי. תמיד תהיה היחיד שהבין. נוח על משכבך בשלום.

הסיפור מאחורי התמונה: היינו בשבוע לשב בלשבייה ברמת הגולן, עשינו תרגיל צוות מעולה וברור שתומר היה במצב רוח טוב אחרי, ביקשנו שיעשה לנו תמונה כל הצוות עם השקיעה והר החרמון ברקע. אחרי זה שהסתכלנו בטלפון ראינו שהמצלמה הייתה הפוכה ושהוא בטעות צילם את עצמו. אחרי זה הוא גם נתן לנו זמן לעשות קפה כל הצוות ולהסתכל על השקיעה

אם אכנס לשיחות הווצאפ שלנו לא אמצא שם הרבה מעבר לדיאלוגים קצרים שכל תמציתם זה אנחנו קובעים שתחכה לי מתחת לבית שלו ונלך יחד. לפעמים זה לצופים, לרוב זה למגרש, לפעמים עם עוד שכנים מרחוב היקב כמו לי או אלון, לפעמים רק שנינו. אותן השיחות שלא ניהלנו בווצאפ קרו שם, בדרך ל או בחזור מ, כל כך קצרות אבל עם כל כך הרבה משמעות ותוכן, שזו אולי מטאפורה לתקופה שלך בעולם הזה. משיחות סתמיות על כדורגל בגיליאי בית ספר יסודי והחוג של אדם במגרש הישן ששופץ והביא איתו גם שיחות של גדולים, גם כשהיינו בני 13. שיחות עם המון עומק, חכמה, חשיבה ביקורתית, בלי סיסמאות ואף פעם לא בפשטנות. דיונים על החיים, על ערכים, על פוליטיקה, על בנות, על אמונות ופחדים, על חינוך, על שנת השירות ואז על הצבא. הצבא... אף פעם לא לגמרי הסתדר לי עד הסוף הרומן הזה ביהכם. כשהתעקשנו איתך בצופים שתסכים להיות מדריך של שכבה ט', שתכשיר אותם להיות המדריכים הבאים של הנוער המקומי, כי ידענו שאין דמות יותר מתאימה ממך - אתה התעקשת שלא. וידעת להתעקש כשמשהו חשוב לך. לא אהבת את הקונספט הזה של צופים, של מדים, של חוקים מוזרים וחסרי כל תוכן או רציונאל. אתה והצופים לא ראיתם את עולם החינוך בצורה דומה ולכן העדפת לסרב. לא הרגשת שלם עם ללמד אותם להדריך לפי ספר צופים שמלמד דרך דפים עם יותר מידי צבעים ומעט מידי אמת "איך להיות מדריך". אני אמרתי לך שדווקא זו בדיוק הסיבה שאני רוצה שתהיה בתפקיד הזה, בגלל מי שאתה ומה שאתה מביא איתך ובגלל מה שאתה לא, לא כמו כולם, לא לפי הספר. אז הסכמת, ובמשך השנה שלך בתפקיד כשאני כבר לא הייתי בסביבה דאגתי לשאול מידי פעם אם אתה שמח שהסכמת, ואני שמח ששמחת. אני זוכר גם שיחות במחנ"ק כשכולם התאפרו והתקשטו לקראת "סבב מוראלים" שזה בגדול גושי אדם בצבעים אחידים וטווח גילאים מוזר של 10-18 שצועקים יחד שירי קרב עד שהגרון מתרוקן מקול ומתמלא באבק. כולנו התארגנו לזה בציפייה גדולה, כולנו חוץ ממך, שבאופן מודע ואפילו אולי כמעט מופגן בחרת שלא לקחת חלק. כמובן שזה לא עבר ליד העין וגם על זה פיתחנו שיחה כמו שני האידאולוגים שאנחנו. אתה היית מאוד ברור, אני זוכר בדיוק את המילים - "זה יותר מידי מלחמתי בשבילי, אווירה של מלחמה. בשביל מה?". לא תמיד ידעתי להגיד על דברים מסויימים שאמרת שאתה בוודאות צודק, אבל תמיד הייתה בי התחושה שאתה בטוח לא לגמרי טועה, גם אם אנחנו אומרים ההפך. זה מה שחיבר בינכם לדעתי, כי כמה שלא אהבת מסגרות מהסוג הזה ידעת גם מה יש לך, דווקא לך מכולם, לתרום בהן. בדיוק כמו שכמה שלא אהבת מלחמות, ככה הייתי נלחם על מה שחשוב לך. אנשים יקחו את זה לעולמות הצדק ותיקון העולם, כי גם על אלה היית נלחם, אבל אני לוקח את זה אפילו לעולמות של מלחמות קטנות ורגעיות כמו הפעם ההיא שהתחרנו במסגרת פעולה כלשהי (חשוב לציין שאנחנו לא עושים דברים כאלה מיוזמנתו) מי מצליח לאכול מלפפון רק בעזרת הרגליים, או הפעם ההיא במחנ"ק שמצאנו צינור פלסטיק שהקוטר שלו גדול בקצת מהקוטר של הכדור שלגמרי לגמרי במקרה נמצא לידינו ועכשיו לא נלך לאכול ולא נעביר לחניכים פעולה עד שמישהו מאיתנו יצליח לקלוע עם הרגל את הכדור לתוך הצינור. בשניהם היית יריב עיקש וראוי וכמובן שלא היית מוכן לוותר או להתפשר על שום דבר חוץ מהמטרה. מתוך כבוד לסיטואציה נגיד שאתה ניצחת בשניהם. ואולי זה בדיוק אתה, יותר מהכל. לא אהבת מלחמות ולא היית בעדן, אבל גם ידעת להלחם על מה שכן צריך ועל מה שהאמנת בו. אמונה באדם, אמונה בטוב ובצדק. באחת מהשיחות האחרונות שלנו, שהתחילה במגרש ונגמרה כרגיל באיזה עשר דק' של עמידה מתחת לבית שלך, דיברנו על הצבא ועל הצוות שלך. סיפרת על החיילים שלך וכמה אתה נהנה להיות המפקד שלהם וכמה אתה מרגיש משמעותי ואיזה תהליך אתה רואה שהם עוברים ויודע לשים את האצבע על התרומה שלך לזה. לא צפית את זה שאומר "בטח כיף להיות חייל שלך, בדוק הם אוהבים אותך ממש נכון?". "הם לא צריכים לאהוב אותי" אמרת בלי להתבלבל, "זה גם לא מה שמעניין אותי. הם צריכים לסמוך עליי, לראות בי דוגמא ולדעת שלי ולהם יש מטרה משותפת והיא להפוך אותם לחיילים מקצועיים ואיכותיים, לאנשים טובים יותר". אם הם יהיו אפילו רבע ממך אז מצבם ומצבנו טוב, והיום בדיעבד קיבלתי תשובה לשאלה - הם אוהבים אותך מאוד. ותהיה רגוע, מספרים שהם תיפקדו ומתפקדים מעולה ואתה בהחלט דוגמא ומופת עבורם, עבור כל מי שהכיר אותך. זאת אחת השיחות האחרונות שלנו שאני ממש זוכר, אבל מאז יש לי עוד הרבה שיחות איתך שלא התקיימו ולא יתקיימו. על מה שקורה פה עכשיו, על כל מה שאנחנו עוברים פה בלעדיך, בטוח היה לך המון מה להגיד, כמו על כל דבר. בטוח גם שזה היה מאוד חכם ומעורר מחשבה, ואני כל כך סקרן לשמוע מה היית אומר. ועכשיו, כשאתה לא פה, "זה לא אותו העמק, זה לא אותו הבית, אתה אינך ולא תוכל לשוב". והחיטה אולי באמת תצמח שוב, אבל זה התפקיד של כולנו לאפשר לזה לקרות. להצמיח פה עולם טוב יותר, צודק יותר, עולם כזה שהיית שמח לחיות בו. אבל כשאתה לא פה העולם הזה הוא אוטומטית עולם הרבה פחות טוב, ואת הבור הזה שנוצר פה, המחסור העצום הזה באנושיות ובעשיית טוב שהשארת לנו, אני התחייבתי כבר ב8.10 שאנסה למלא. לבד לא אצליח כי זה חור שרק אחד כמוך יכול היה למלא לבד, אבל אעשה כל שביכולתי כדי לתקן את מה שאתה כבר לא יכול ולפצות על הטוב שאתה כבר לא יכול לפזר פה. תודה על מי שהיית.

כל החיים שלי צבועים בתומר, כל צעד שעברתי היה יחד איתו. יש בינינו 3 וחצי שנים הבדל, אז את מרבית הדברים הוא עשה קצת אחרי והיינו מדברים ומתייעצים עליהם. את היום הראשון שלו בבית ספר היסודי עשינו ביחד, אני ועדי לקחנו אותו לפני ההסעות חזרה ל"יד חריף" כדי להראות לו את המקום. בסוף, פספסנו את ההסעה חזור, הוא מאוד נבהל וקנינו לו מנה חמה. בצופים אני הייתי חניכה, ואז היינו חניכים ביחד, ואז אני הייתי מדריכה והוא חניך ואז הוא היה מדריך, והיינו מדברים, מתייעצים... אחר-כך שנת שירות.. צבא... וזה היה אמור להמשיך עוד כמה שנים, עד שהיינו מתלכדים וההפרש בגיל כבר לא היה משנה. ועכשיו בכל מקום שלי, בכל מקום שאני רואה ובכל דבר שאני שומעת יש תומר. כשאני מגיעה לדירה שלי ברמת גן אני נזכרת איך תומר ואבשי עזרו לסתיו ולי במעבר דירה לפני שנה. תומר הנדס את הרמת הספה הענקית בחדר מדרגות. היה כל כך הרבה ציוד להעביר ואני ידעתי שאני יכולה לסמוך עליו שהכל יגיע לדירה בסוף. בים בתל אביב אני רואה את חמישתנו יושבים ואוכלים המבורגר ואז את תומר, אבשי ואותי הולכים לאכול גלידה מחובקים. ב"קפה רגע" בבאר שבע אני נזכרת בפעם שישבתי עם תומר ואיתמר, והם היו חיילים חמודים ונבוכים במדים. ביער בשריגים אני רואה את הפק"ל שעשינו מול הנוף, ודיברנו ודיברנו. במדבר אני רואה את הפעם שנתקענו כל המשפחה בלי מצבר באמצע שום מקום, ותומר רץ ממש רחוק עד לאיזה גי'פ וביקש עזרה, ולא הסכים לעלות איתם בדרך חזרה כי "הוא לא מכיר אותם". בממד בבית, אני רואה את הפעם שהערתי אותו בלילה דרך החלון של החדר שלו עם פנס והוא הזדחל לחדר של ההורים להגיד שיש פורץ. בדירה למטה אני רואה את הפעם שקראתי לו ולאבשי כי היה ג'וק ענק, והם רצו מיד למטה עם קסדות וחרבות מפלסטיק. בזואי הכלבה שלנו את איך שתמיד תומר קרא לה "שטיח עם רגליים". בנסיעה באוטו שלנו את איך שתמיד הוא היה נמרח עלי כמו גומי שהיו סיבובים כדי להציק לי. בארוחות שישי את איך שלפעמים הוא כ"כ צחק עד שנפל על הרצפה. בראש השנה את השיחה שלנו כשישבנו אחד ליד השני והוא סיפר על התכנונים שלו לשביל ים אל ים. בוויסקי את הכוס שהוא שהוא שתה ונתן לאבשי לשתות גם, ואני צחקתי עליהם, בחתונה בחמישי. תומר אחי הקטן תמיד כתב לי ברכות יום הולדת. כשהן היו על נייר, הן תמיד היו עם עט, בלי צבעים, עם מחיקות ושינויים וכל כך תומכות ואמיתיות. מצאתי ברכה ישנה בה כתוב: "שתדעי שאני תמיד יהיה איתך, לא משנה מה יהיה ומה יקרה". ועוד כמה מכתבים ששלח לי להודו, באחד מהם כתב: "אני בטוח שאת חווה מלא חוויות, לומדת המון, מקבלת עוד פרספקטיבה על העולם ונהנית מהחופש לעשות מה שבא לך בלי יותר מידי מחויבויות... הייתי שמח ממש לטייל איתך וגם בכללי. אני מחכה לתקופה שאת תהיי בבית ואני לפני צבא ואז תספרי לי סיפורים משוגעים על הטיול ועל מה שראית.. אני מחכה לשמוע הכל מהפה שלך ולספר לך הכל.. אוהב, תומר האח הקטן". תומר היה איש טוב לב, עקשן, מתמידן וגם שטותניק. כלום לא בא לו בקלות, הוא השקיע ועבד קשה כדי להיות מצטיין בהכל. כבר מהגן.. ריפוי בעיסוק, ריפוי בדיבור, בכדורגל, בהקבצה חמש יחידות באנגלית, מתמטיקה ופיזיקה, בש"ש, בצבא. בהכל הוא השקיע ועבד קשה, עד שהוא היה הכי טוב. לעולם לא נשברה לו המוטיבציה, גם כשניסו להוריד אותו, הוא התרומם והתחזק. תומר היה גם מאוד כן עם עצמו. הוא ידע את מגבלותיו, אבל גם את מעלותיו והכיר את הכשרונות שלו. במקרים בהם לא הצליח, כי הרגיש שהוא לא התאמץ מספיק, הוא היה קשה עם עצמו, ניתח וביקר את מה שקרה ואחר כך ניסה להשתפר להמשך. באחת המחברות שלו הוא כותב על שבוע מאתגר בצבא ב2021. הוא כותב 3 עמודים על הקושי ועל כך שהיה מסוגל ליותר, ולאחר מכן פירוט מדויק על איפה וכיצד ניתן להשתפר. לבסוף הוא מסיים כך: "נסיים את זה בדברים החיוביים שלי: אני הישגי ונכון להוציא ולעשות טוב בשבילי ובשביל הסביבה שלי. אני חרוץ ובעל משמעת עצמית. אני מצחיק, חיובי, בעל לב טוב, קשוח, חושב ואמיץ. אני טוב בדברים שאני עושה". תומר היה מחנך, הוא האמין באנשים, הוא ראה את הפוטנציאל שיש בהם ולא וויתר להם ועליהם, גם אם הם וויתרו לעצמם. הוא עשה את זה כי הוא באמת האמין שהם יכולים. את הכי הרבה הוא דרש מעצמו, וראה בתפקידיו, כמאמן, מדריך, שינשין ומפקד, דמויות שצריכות להוות דוגמא. כפי שכתב בבה"ד 1 במסמך המתאר את התפיסה הפיקודית שלו: "מפקד צריך להיות דוגמה אישית כחייל, כלוחם וכאדם. כדי לדרוש מחיילים סטנדרט- בכושר, בערכים, במקצוע ובמשמעת- חייב להיות המפקד דוגמא לכל אלה. כמובן שהוא צריך להיות מצויין בכל אלו, ובמידה ואינו טוב מספיק, הוא צריך להיות דוגמה למאמץ להשתפר בהם. נאה דורש ונאה מקיים – זה הבסיס של הדרישה ממפקד בעיני. לא בהכרח בסוג העשייה, אלא בנכונות להקרבה, להשקעה, ובלהט לנצח ולעמוד במשימה.. הערכים המובילים אותי הם אמינות, כנות, מקצועיות, רציונליות ויוזמה". אני חושבת שמות הגיבורים שלו, היה קצת מנחם אותו, שהוא היה גאה בו, גאה בעצמו. הוא מת תוך הגנה על אנשים אחרים ופעל מתוך הערכים שהוא כל כך האמין בהם. אני מרגישה שאיבדתי את אחד מהמקורות מהם אני שואבת את הכוח שלי. המחשבה על מה הוא יגיד כשאני אספר לו דברים, על להקה חדשה שהוא יאהב, על מקום שיכול לעניין אותו, מה הוא היה עושה במצב מסוים שאני נמצאת בו, מה הוא יחשוב על סוגיה מסויימת – כל אלו היו דברים שנתנו בי כוחות והניעו אותי בחיים. המורשת האישית שלו אלי היא לדעת מה המטרות שלי וללכת עליהן בכל הכח בלי להתבלבל. כמו שתומר כתב במחברותיו, זה מתחיל מלדעת מה אני באמת רוצה, בלי רעשי רקע, ממשיך לאומץ לעשות את זה, לריכוז, להתמדה ולהשקעה. וזה מסתיים בלדעת להגיד מתי די ולעבור לדבר הבא. זכיתי לחיות לידו בכל הזמן הזה. לקבל ממנו דברים, לדבר איתו. תומר, אני מתגעגעת אלייך, אני רוצה לדבר איתך, לשאול אותך מה שלומך, לספר לך מה איתי. לקבל ממך הודעה שאתה באזור עוד יומיים ואם מתאים שתקפוץ, לחזור סופ"ש הביתה כי אתה יוצא מהצבא. אתה כל כך חסר לנו תומר, שום דבר לא אותו דבר בלעדייך.

תומר עברו כבר כמה ימים מאז שאתה לא פה. כשהייתי בהלוויה, קינאתי בכל מי שהצליח לכתוב לך משהו. לא היו לי מילים אז, הרגשתי שהכל זה אסופה של אותיות שלא מתחברות לכלום. אני זוכרת שאיתמר שלח את ההודעה בקבוצה. התפרקתי לגמרי, הרגיש כאילו העולם עושה לנו דווקא. דווקא כשאנחנו קרובים מתמיד, דווקא אחרי שהגעת לגזרה ששירתתי בה בצבא ואמרנו שנדבר על כמה שמטורף שם. על כמה שאף אחד לא יבין את הקשר בין התצפיתניות ללוחמים שם. תמיד זכרת דברים שאני כבר שכחתי שסיפרתי לך. לפעמים זה היה נראה כאילו אתה מתעופף ולא באמת מקשיב אבל כמה שבועות אחרי היית חצי מזכיר לי עם קריצה. עכשיו אני מרגישה שהגיע תורי להזכיר ולזכור, בשבילי, בשביל מי שזכה להכיר אותך ובשביל מי שינסה להכיר אותך אפילו טיפה דרך הסיפורים והמילים. אני זוכרת שנסענו לסרט והיינו לבד באוטו ודיברנו על החיילים שלך. שאתה חושב שהם שונאים אותך, אבל לא אכפת לך כי אתה דוחף אותם למצוינות ומחדיר להם ערכים כמו שרק אתה יודע לעשות. אני זוכרת שהייתי מזמינה אליי הביתה והיית מגיע מהצבא למרות העייפות, כי החבורה חשובה לך, והערכתי את זה כל כך. היית משתלב בשיחה לסירוגין עד שהיית נרדם על הנדנדה עם ידיים שלובות ומשתמש בארנק שלך ככרית. גם אחרי ששאלתי אם נוח לך, לא ביקשת כלום. כי ככה אתה, תמיד ישן מוזר. אני זוכרת שאיתמר, שקד, אתה ואני יצאנו לטייל ואמרת להם שיחכו לי רגע כי שמת לב שאני הולכת מאחור. דברים קטנים גדולים שכאלה שאתה שמת לב אליהם בכזו רגישות. אני זוכרת שהכנו ביחד לאיתמר חולצה וכל כך התלהבת שביקשת שידפיסו גם לי אחת. אני זוכרת שביקשת ממני לעזור לך ולרקום על פק״ל קפה בשביל מתנה לאח שלך. והתחלתי להתייעץ איתך על צבעים, אמרת לי לקחת חופש אומנותי. התעקשתי איתך כי זו מתנה שאתה נותן ואני רק עוזרת, ופשוט צחקת במבוכה כי שכחתי שאתה עיוור צבעים. אני זוכרת שישבנו מסביב למדורה ביום הולדת של נדבי וכל אחד שיתף כמה היה לו כיף להשתחרר ואיך הוא נהנה באזרחות. אתה לעומת זאת, בטון מתנצל מעט סיפרת על תחושת השליחות ושבסך הכל אחלה לך בצבא. אני זוכרת שאמרת לי שאתה מקנא שאני כזאת יצירתית. כל מה שחשבתי עליו באותו הרגע זו הקנאה שלי בדבקות שלך במטרה, בשקט שלך ובאיך שאתה שם לב לאנשים. אני זוכרת בכיתה יב שהרגשתי שלמרות כל הטיולים ביחד אני לא כל כך מכירה אותך. ואז איך ברומניה זה השתנה כשהלכת איתי לבד מאחור, עזרת לי עם התיק הכבד ודיברנו שיחות ארוכות. למדתי ממך הרבה ואני ממשיכה ללמוד ממך דרך סיפורים של אנשים אחרים שהכירו אותך, היית ותישאר אחד האנשים האהובים עליי. בתמונה, אני מנסה להראות כאילו לא קשה לי וכל הקבוצה ממש התקדמה במסלול ותומר בחיוך נונשלנט של ״קטן עלינו״

החוויות והזכרונות מתומר הם בלתי ניתנות לתרגום בכתב ובכל זאת , תומר ואני היינו שותפים ומתחרים בכדורגל עוד בתקופת החטיבה מי שולט יותר במשחק הכדורגל ומי מנצח עם הקבוצה שלו כמובן שבריצה למרחקים ארוכים לא היה שום סיכוי אז הייתי מנסה את מזלי במרחקים הקצרים מאוד תומר היה ספורטאי ובכל תחום שעסק היה לא פחות ממצטיין היה קשה להתחרות מולו לכן ההעדפה הייתה תמיד להיות בצד שלו בנוסף תומר עזר לי בשיקום מפציעה במהלך תקופת התיכון תקופת ההכנה לצבא עשינו גם יחדיו ומצאנו את עצמנו כמעט באותו מסלול צבאי תומר עזר לי רבות בהכנה לקורס קצינים ובמהלכו של הקורס משתף תמונה מפורים בחטיבת הר טוב התחפשנו למצרים

שמי ניר מטלון והייתי חייל עם תומר בפלוגה, הוא פיקד על מרץ 21 ואני אוגוסט 21. לי ולתומר לא היה יותר מדיי דיבור מיוחד, בעיקר שני אנשים רנדומליים שאוהבים לדבר על פוליטיקה ביחד (כמובן שהוא תמיד ניצח היו לו טענות מעולות). מה שכן אני אגיד, תומר היה אדם מצליחן ומעורר השראה. שני סופש״ים לפני השביעי, נאלצנו לסגור את כיפור. אני הייתי חלק מהחברה של האליפות צהל ולא הייתי אמור לסגור על פי סבב. תומר דיבר איתי בוואטסאפ וביקש ממני לבוא לסגור למרות שלא הייתי צריך, אני התעקשתי שלא אבל תומר כמו תומר פשוט אמר לי אין מה לעשות תגיע. בסוף, זה היה לסגור או את כיפור או את השביעי. בכך שלא סגרתי את השביעי, תומר הציל לי את החיים. אני מעריך מאוד את תומר, אוהב אותו ומתגעגע יותר ויותר מיום ליום.

תומר הגיע לבקר את שחר בשפיים בקיץ לפני שנתיים. תומר ביקש שאכין לו קפה שחור. שאלתי אותו לאן נוסע ואמר שלטייל לבד בצפון כי הוא אוהב לטייל לבד בשקט. שחר העריץ את תומר ואמר שיהיה הרמטכ"ל הבא. שחר ראה אותו בפעם האחרונה כשנסע לעבוד בעין גדי, בדרך הוא ואטלי עצרו לבקר את תומר באזור אריאל... זו התמונה האחרונה איתו. שחר אהב את תומר מאוד וכששמע שתומר נהרג בשבעה באוקטובר, בשמונה כבר הזמין כרטיס חזרה מהודו. נצרבה בי התמונה של תומר מחזיק כוס קטנה של קפה שחור, כאן במרפסת בשפיים. נזכור אותו תמיד.

בני אוריה היה חייל של תומר במסלול, בשלבים הקשים של טירונות היחידה אוריה איבד את הרצון לאכול. הסמל שם לב שאוריה לא אוכל הלך לתומר ואמר לו שאוריה לא אוכל. תומר הכין לאוריה צלחת אוכל, בא לאוריה יישב איתו דיבר איתו. אוריה הסביר לו שהיחס המשפיל פוגע בו ומוציא לו את החשק, תומר הסביר לאוריה שהוא עובד להמעיט השפלות אך לא תמיד יכול לבטל אותם. אחרי השיחה אמר תומר עכשיו בבקשה תאכל, תומר לא זז עד שאוריה אכל וחזר לאימונים. כהורים אנחנו מרגישים חובה לזכרונו של תומר, שהכשיר את בנינו להיות רגיש ואנושי אך גם להיית חזק ולוחם. יהי זכרו ברוך.

אני משתדלת לא לשמור תודות בבטן, אז ככל הנראה אלו דברים שכבר אמרתי, ותומר, אתה כבר בטח שמעת אותם. היית הראשון שדיברתי איתו מהחבורה ואולי גם הראשון שקיבל אותי אליה. נפגשנו כל החבורה אצל יובל, לערב של מדורה ושם גיליתי ששנינו בשנות שירות עם אופי דומה יחסית. התרשמתי מהרגישות שלך ומהשיח העמוק על חינוך וגיליתי איזה תחושת סיפוק התחום הזה מעניק לשנינו. מאותה שיחה ידעתי שמצאתי לי עוד חבר. בדרך לאיזה מעיין סיפרת לי וליובל שכל תקופה אתה חושב על התחומים בחיים שלך וכותב מה הדבר שהוא "שובר שיוויון", שיהפוך אותך מטוב למצוין. כמו: להיות אח טוב יותר ולקחת את אבשה לסרט או לאיזה יום כיף, להיות מפקד מקצועי ולהרים איזה פרויקט, להיות מפקד טוב בפן החינוכי ולארגן ערבי צוות. ולא סתם אני ויובל כל זמן היינו מדברים על כמה שאתה תותח. אני מודה לך על שיחות עמוקות ומעניינות ואפילו צחקנו על זה שאנחנו צריכים לפתוח פודקאסט ביחד שיתחרה ב"חושבים טוב" של יהודית כץ, שבכנות תומר לא עף על הפודקאסט הזה אבל זה בסדר כי אני לא עפתי על ההמלצה שלו לספר "כמעיין המתגבר" אז אנחנו פיטים. בהמשך הנסיעה לאותו מעיין, כשיובל כבר נרדם, סיפרת לך על קונספט שקראתי בספר ואני זוכרת שזה מצא חן בעינייך, אז את הקטע הזה אני מקדישה לך: "דומה כי הענן שהיה בשמיים קודם נעלם. אך אם נתבונן לעומק נראה כי אותם יסודות שהרכיבו את הענן הפכו עכשיו לגשם. טבעו האמיתי של הענן, O2H, עדיין שם מתקיים בצורות אחרות. " אז תומר, אני אתגעגע לנוכחות הפיזית שלך, לארוחות בוקר משותפות, לבילוי אצל יובל בבריכה, או לבוא לשבת אצלך בבית או בדירה, לטיולים, לנסיעות, לפק"לים או פיקניק, להמלצות על ספרים ועל סרטים, לדרך שבה הראש שלך זז מצד לצד כשאתה משועשע, לאופן שבו אתה מדבר על דברים שחשובים לך עם תנועות ידיים שמשום מה הזרת אף פעם לא מצטרפת לשאר האצבעות, ללשיר שירים יחד, בעיקר כאלה ישנים באנגלית, לך מזמזם שירים ותומר, אתה טוב בהרבה דברים אבל לא ברור איך אתה כזה טוב בלעוות מנגינות. אני אתגעגע לשיחות איתך, לשיתופים שלך על הצבא, על דייטים או על מחשבות לעתיד, להקשבה שלך ולמרות שיש פה כאלה שיחלקו עלי ויגידו שההקשבה שלך מתעופפת, תמיד הרגשתי שאתה קשוב ושאתה לוקח את דבריי ברצינות. אני אתגעגע לפירגונים שלך מכל הלב, איך תמיד החמאת ליובל ואיך תמיד ראית את הטוב שבאנשים. אני מודה לך על שהיית חבר ועל זה שתמיד גרמת לי להרגיש חלק. עכשיו, העולם מלא בתומר, חלקים ממך נמצאים בשמיים, חלקים באדמה ולכל מאיתנו יש חלק ממך בליבו. מי ייתן ולצד הכאב העמוק והשחור של האובדן, נתמלא כולנו באור, באור של תומר, באור שלך.

משוטטות קצרה בהתכתבויות נתקלתי במשהו יפה. כשתומר היה בהכנת סגל להיות מודרך אחרי קורס מכים הוא שמר בבונקר בביסלח וכל העמדה שם הייתה מלאה בכתובות קלאסיות של ״עד מתי״ ״למה התגייסתי״ וכו וכו הוא החליט שהוא הופך את העמדה של הבונקר לפינה חיובית וכתב את השיר ברוש שאני מבין שהוא מוטיב חוזר מכמה וכמה סיפורים.

מאיפה אפשר להתחיל? תומר ואני הכרנו בקורס מ״כים סיירות, אחרי שחבר מהצוות המקורי שלי שובץ בכיתה יחד עם תומר ואמר לי שהוא מצא את ״הנפש התאומה שלי מהנח״ל״. דיברנו בפעם הראשונה בתור לארוחת הצהריים ואני חייב להודות שזו הייתה אהבה ממבט ראשון. ישר הגענו לשיחה ארוכה על עולם הטיולים ועל אנשים משותפים שאנחנו מכירים ויום לאחר מכן נבחרנו להעביר מור״ק בסוף הקורס שאנחנו עם יד חופשית לגביו ובהכנות שלו. היינו מבלים יחד במשך כל היום- אוספים כתבות, מעלים רעיונות והעבודה הייתה לנו הזדמנות להתקרב ולהתחבר. אני זוכר שהערצתי אותך על ההשכמה המוקדמת שהיית עושה לי והקפה שהיית מכין באופן קבע וזה יהיה מחכה כבר על השולחן, השירים היחודיים שהיו מתנגנים וההפרדה בין מתי עובדים ומתי מדברים על החיים. בסוף הקורס הצגנו את התוצר ואתה כמובן היית כוכב הקורס וקיבלת מצטיין פלוגתי. למזלי- התאהבת גם בי ולא רק אני בך ונפגשנו המון, היינו מדברים הרבה בטלפון וזכיתי לבלות איתך פיזית ונפשית בתפקידנו הראשונים כמפקדי כיתות. בהתחלה הייתי צריך להיות יחד איתך ״מודרך״ אבל בשל ביטול התקן הלכתי לתפקיד אחר וכל כך התבאסתי שלא נמשיך להיות עוד יחד. היו לנו ממש רגעים מקבילים משותפים ותפיסת דרך תואמת. באחד מהימים אספת אותי מבאח צנחנים והלכנו לאכול פיצה ואליך הביתה לפגישה עם ההורים והחברים. יום לאחר מכן סיפרת לי על פרידה מהחברה שלך ואני השמעתי לך את השיר שהכרת לי כתגובה. השיר היה ״הכל יהיה בסדר״ של מופע הארנבות של ד״ר קספר שאותו התלבטת איתי אם לשים כצלצול. אח תומר, איך אפשר לעצור את הדמעות ששומעים את השיר הזה ברדיו בעזה? או בפלייליסט בנסיעה למירוץ לזכרך? המזל שלנו פגש בנו שוב בקורס הקצינים בשלב השני שלו ששובצנו לאותה הפלוגה, וואו כמה שמחה זו הייתה! שנינו קיבלנו תפקידים- אתה כקמבצ מתרגל ואני קמו והיינו כל יום עובדים יחד במשרד באורגניות שרכשנו מקורס המכים. היו פעמים שביקשו מאיתנו לבצע משימות לא קשורות כי ידעו שאנחנו עובדים טוב יחד. כשנגמר הקורס קיבלנו שנינו שיבוץ לטירונים כל אחד ביחידתו ושוב פעם חשבתי בכל. חני סיטואציות מה אתה היית עושה במקומי? אני זוכר ששיתפת אותי שנפגשנו באחת מהפעמים בביתי בדגניה על הצוות ומה אתה רוצה להנחיל בהם והזדהיתי איתך בכל מילה כמו תמיד. נפגשנו בבית ליד באחד מימי השישי ששנינו סגרנו והמשכנו לדבר ולשוחח על החיים, כמה כיף היה. כמה שבועות לאחר מכן קיבלתי משימה לחנוך פלוגה בתרגיל חטיבתי של חטיבת הנחל ואחרי כמה בקשות קיבלתי להיות חונך של הפלוגה שלך. היה לי תענוג לראות את החבר הכי טוב שלי מהצבא במבחן האמת מפקד על צוות בתרגיל דמוי מלחמה. ניצלנו את השבוע לשיחות נוספות שבהן התעקשת לשמוע דגשים מהתרגילים בכדי להשתפר. כשאמרת לי שגם אתה הולך להיכנס להיות סמפ בלוחמים של הפלסר התרגשתי שוב כי ידעתי שעוד פעם יהיו לנו תפקידים מקבילים ונוכל לשתף אחד את השני ולזכות ממך בעוד שיחות טלפון מלבד אלו שהיו. אחת השיחות שקיבלתי הייתה ממישהי שנה מתחתיי בשנת השירות שאמרה לי שהיא פגשה את הכפיל שלי בזמן שהיא בזוגיות עם חבר של תומר ועל כמה שאנחנו דומים- זה ריגש אותי ממש והחמיא לי. כמה ימים לפני אותה שבת התכתבנו ורצינו להיפגש. סיפרתי לי על התחביבים החדשים והתכניות להמשך ורצינו לקבוע לסופ״ש אחרי ששנינו נצא הביתה. נזפת בי שעניתי לך באיחור של יום, וואו מה הייתי עושה כדי לראות שיחה איתך עם שני ויים כחולים. בזמן הלחימה העיקשת שלחתי לך הודעה מה מצבך ולא הייתה תגובה - שיערתי לעצמי שאתה עסוק ושתענה בהזדמנות, יום אחר כך פגשתי מישהו שבישר לי את הבשורה הכל כך קשה. לחמתי למענך, לא אשכח אותך לעולם חבר יקר שלי, אני אוהב אותך אהבת נפש. ובכל פעם שקשה, בכל תחום, אני שומע אותך מלמעלה שר לי ״כן הכל יהיה בסדר״.

הגעגוע גדול מאוד, גדול וכואב. מחזיקה קרוב קרוב את השיחה האחרונה שלנו. כבר 48 שעות, ממלמלת לעצמי מילים תלושות, כמו משיר שמכירה טוב. אתמול, כשעברתי על ההתכתבויות שלנו, ראיתי שהמילים האלה, מתוך שיר ששלחתי לך. ביום ההולדת האחרון שלך, שלחתי ברכה עם שיר של לאה. שיר שהוא אתה. מה בסך הכל צריך אדם? לפחות אדם אחד אחר שישקף לו את עיניו שיהדהד לו את קולו שישבור את בדידותו הקיומית את החומות השקופות שבין התוך לבין החוץ לבין התוך שיחזיק בכפיים רועדות את הנפש העירומה והשברירית וינהג בה ברוך אדם בסך הכל צריך אדם. כזה היית. כתבתי לך שעבורי, אתה האדם הזה. ושאני מזהה כל כך הרבה אנשים שגם בשבילם. כתבתי שאני מאחלת לך להיות מוקף בעוד ועוד אנשים שהם האדם הזה בשבילך, ושאני, אני מוכנה להיות שם תמיד. זכיתי שהיית כל כך משמעותי עבורי, זכיתי שאת המעבר לארץ רחוקה ליוות מקרוב קרוב, בהודעות, בשיחות ארוכות ובמחשבות. זכיתי לחוות אותך, את ההתרגשות, והעשיה, וראיית הטוב, החשיבה על כולם תמיד והיכולת להכיל מורכבויות. זכיתי שתשתף אותי בחששות, והתרגשויות, התלבטויות ואתגרים. בשיחת הטלפון בשישי, אמרת שאתה רוצה להגיע לביקור בעוד שבוע. התרגשתי מאוד, הגעגוע גדול וכל כך חיכיתי לחוות את העיר איתך, ולשבת יחד בקפה הכי טעים שמצאתי. היום הגעגוע גדול עוד יותר, ובכל צעד מרגישה אותך. זכינו יחד כחבורה, לחוות את הטבע, ולראות אותו דרך העיניים שלך, הסקרניות האוהבות. למדנו יחד להיות קהילה ובית אחד עבור השני, שאני יודעת כמה היתה משמעותית לך. מבטיחים לשמור על זה. את השיחה בשישי, לא ברור לי איך, סיימתי במשפט, תומר, אני צריכה שתדע, בשבילי אני צריכה שתשמע, כמה אתה אהוב, ומוערך, וכמה כוחות אני רואה בך, וכמה אני מעריצה. תומר, אתה שיקפת לי את עיניי, ואני אמשיך להדהד את קולך, לעד.

תומר שלנו גדל וצמח במועדון הכדורגל מטה יהודה, החל מכיתה א' ועד סיום יב'. תומר היווה תמיד דוגמא והשראה לחבריו והיה לקפטן הקבוצות בכל קטגוריית גיל. תמיד הגיע ראשון לאימון ויצא ממנו אחרון כמקצוען אמיתי. ביוזמתו של תומר הוקמה קבוצת הליגה הראשונה במטה יהודה בשנת 2016, תומר יזם את הרעיון עבור בני נוער תושבי המועצה על מנת שגם לנערים תהיה מסגרת תחרותית איכותית ובשיתוף איתי ומחלקת הספורט של המועצה הפרוייקט קיים עד היום. כיום מאות ילדים צעירים תושבי האזור שואפים להעפיל יום אחד לקבוצת הליגה המקצועית שלנו אותה יזם תומר. במהלך שנותיו בתיכון, תומר תפקד כמאמן ראשי של ילדי החוג וזכה להערכות ותשבוחות אין סופיות מהילדים ומהוריהם. תומר היה שוחר שלום, איש של כולם ואהוד. כשהיה בכיתה יב' השתתף בהתדנבות בפרוייקט השלום של מרכז פרס בשיתוף המועדון שלנו וילדים מהכפרים הערבים של נועיימה ואל חדר. תומר זכה בתואר המאמן המצטיין של הפרוייקט וקיבל צ'ופר להצטרף למשלחת משותפת של יהודים וערבים למונדיאל שהיה ברוסיה. לפני הגיוס, תומר התנדב בשנת שירות בלחן זיתן. בישוב זיתן ליד לוד. פנימיה לנוער בסיכון. מקום קשה ומאתגר. תומר התעקש ללכת למקום הכי קשה. רצה ליצור קשר ארוך עם הנערים ובין היתר גייס תרומה של נעלי כדורגל עבורם. אימי, טובה, הייתה המחנכת של תומר בכתות א'-ב'. זוכרת היטב את תומר - ילד אהוב, מוקף בחברים, סקרן, רגיש, אכפתי ואמפתי, שוחר שלום, ערני, עם חשיבה מקורית ויצירתית שיודע לעמוד על דעתו ומתבטא בבהירות, מצטיין במתמטיקה, קורא המון מרגע שלמד לקרוא ודמות מרכזית במגרש הכדורגל בהפסקות. בגבורתו תומר ציווה לנו את החיים. יהי זכרו ברוך.

תומר אחד האנשים הערכיים שיצא לי לפגוש, בתיכון כשהתחלת לאמן עם אדם אחי לא הפסקתי לשמוע עליך ממנו, כמה אתה מאמן טוב, מסור, מחובר לילדים ולספורט. "תומר מצטרף למרכז פרס לשלום לתכנית מאמנים שוחרי שלום והולך לאמן ילדים פלסטינים ויהודים." "תומר טס למשלחת של מרכז פרס עם עוד מאמנים צעירים פלסטיניים ויהודים לייצג ולהציג את פעילות הדו קיום בספורט הישראלי במונדיאל ברוסיה" בפנימייה שעבדתי בה בשנים האחרונות, הדודים שלך הם משפחה מארחת של שני אחים. כל פעם שהילדים היו פוגשים אותך הם היו חוזרים לפנימייה ומספרים לי בהתלהבות וגאווה" סיון היינו בשריגים ופגשנו את תומר!! שיחקנו כדורגל ביחד" רק לפני חודש נפגשנו בחתונה של אדם, אחרי כמה שנים שלא התראינו. התרגשתי לראות אותך, סיפרת שאתה מפקד בקבע. איך גדלת, איך גדלנו. החיוך והעניין האמיתי באחר היה בדיוק כמו כשהיינו בתיכון. אחד הרגעים שהכי זכורים לי מהמחנות קיץ בצופים זה את כל השבטים מתארגנים לסבב מורלים, כמו שנהוג במסורת בכל שנה. מתלבשים בצבעי השבט, נצבעים, מתופפים, מתאמנים על השירים. כולם מתחילים לצעוד לכיוון הרחבה ומתחילים להצטופף ולשיר. ואתה במרחק מה מהם. התקרבתי אליך ושאלתי אותך מה קורה אם הכל בסדר. "הכל מצויין אני פשוט לא אוהב את הסבבים האלה כל כך" "למה?" שאלתי אותך בפליאה, הרי זה רגע מאוד מיוחד במחנה, המון ביחדנס וגאוות יחידה, ואתה מדריך שכל כך מחובר לחניכים שלך ולעשייה. ואתה ענית לי (לא זוכרת בדיוק את המילים) "לא יודע אני לא מתחבר לזה, לצעקות, מרגיש שזה רועש מדי וכוחני מדי בשביל הגיל הזה" זה עמדה שלא שמעתי לפני, וממש פתחה לי הסתכלות אחרת ואקטיבית יותר על מה שאנחנו עושים, על מה שאנחנו בוחרים להעביר לילדים הצעירים. אני זוכרת שממש הערכתי אותך על זה, איך אתה עומד במרחק מה, בודק שכל החניכים שלך בסדר, אבל לא לוקח חלק כי מרגיש שזה לא מדוייק לך. בלי רגשות אשם ובלי תחושת אאוטסיידריות. פשוט יודע מה נכון בעינך. בגיל 16. תומר יקר, הידיעה על לכתך הייתה קשה מאוד. לאורך החיים המשפחה שלי פגשה אותך ברגעים שונים. אמא שלי שהייתה המחנכת שלך בכיתה א-ב, אדם שהיה המאמן שלך מהגן ואחר כך שותף וחבר, ואני שזכיתי לגדול לידך ביישוב האהוב שלנו. בכל פעם שעולה תמונה שלך בדמיוני אתה תמיד עם החיוך העדין והכובש נזכור אותך תמיד תומר יקר סיון מצרפת תמונה של תומר ושלי, מיועזים ומבסוטים אחרי יום של עבודה במחנה קיץ, 2016

תומר… אני זוכרת את היום הראשון של הקורס, היה בהתחלת מרץ השנה. היה השבוע הראשון שלך עם הצוות. תוך כדי מבחן הרמה, אני ביקשתי שהחיילים הראשונים שיסיימו את המבחן יעזרו לי להביא את הציוד הכחול מהרספייה. אתה התנדבת עם עוד כמה חיילים להביא אותו. זוכרת את השיחה שהייתה לנו בדרך חזרה, שאלת אותי מאיזה איזור מארגנטינה אני, סיפרת לי שכל הצוות שלך היו שם באותו רגע ושיום אחד תטייל שם. שאלת אותי איך חגגתי את המונדיאל והאם אני מתגעגעת לבית. הקורס המשיך, היומיים הראשונים מלאים משיעורים ותרגולים, אתה התעניינת בכל שיעור ורצית לתרגל את כל הדברים. אף על מי שהיית חבלן מלפני וידעת את כל החומר, כל פעם היית מגיע לתרגל עם חיוך גדול וטיפש ועם גישה של תלמיד שרוצה ללמוד מהטעויות שלו ולהשתפר. תמיד רצית שהצוות יהיה הכי טוב שאפשר ושיתרגלו כמה שהם יכולים, עד כדי כך שתרגלתם את כל התרגיל על יד הכיתות כמה שעות לפני יציאה לתרגיל. בתרגילים תמיד היית מקצוען, אתה והצוות. זוכרת במיוחד את התרגיל השני של האימון, איפה שהייתה לכם הרבה חבלה ורצית לאלתר מטענים חדשים איתה. אני שמחה להגיד שזה היה מהתרגילים הכי טובים שהיו לי בשירות. אני זוכרת שדיברנו כל המדריכות עליך, התלהבנו מהאופי שלך וכמה שהתעניינת בחומר, דיברנו על כמה טוב זה כשהמפק״צ הוא חבלן מלפני. הצוות שלך תמיד יהיה הצוות האהוב עליי מכל השירות, וכאב לי שביטלו את האימון האחרון שלי איתכם לפני השחרור. כשהמלחמה התחילה ופתאום מצאתי את השם שלך ושל אור ברשימה, התמוטטתי באמצע העבודה. דיברתי עם יעקב ודניס כדי להבין מה קרה ואף אחד לא הצליח להגיד, כולם היו פשוט בשוק. נזכרתי בחיוך שלך, בעיניים החמות שלך, בשיחות הקטנות שהיו לנו באמצע התרגולים ואימונים. היית מהקצינים שהצבא צריך. שמחתי לפגוש אותך.

תומר היה שינשין שלי בפנימייה היה לנו חיבור מיוחד חיבור של שוני ושל קו מגשר לעניין אחד פוליטיקה לא אחזנו באותם דעות בלשון המעטה היינו יושבים ומדברים צוחקים ובעיקר מתווכחים אבל מתוך אהבה ולא מתוך שנאה זוכר יום אחד יצאנו לטיול בלונה פארק והמתנו בתור לרכבת הרים החשש מרכבת ההרים בפעם הראשונה לעלות עליה שיתק אותי אך עלה לו רעיון אמר שיש ידיעה על המצב הפוליטי והוא יגיד לי את זה רק על הרכבת מייד עניין אותי ועלינו תוך כדי הלופים סיפר לי שהבית היהודי התפרק כיום אני לומד מאירוע זה את הדרך ואהבה שלו לחינוך של לא לוותר ולא להכנע אף פעם גם עם קשה נעשה את זה ויהי מה במותו ציווה לנו את החיים למרות שנהרג מות קדוש במלחמה האדם שחי כל ימיו את השלום נהרג בקרב גבורה ואהבה למען הגנה אהוב שמור על עצמך למעלה מקווה שניפגש יום אחד

את תומר "הכרתי" רק לאחר נפילתו בקרב הגבורה, כאשר הגעתי למרוץ ורצתי לזכרו. כעת אני מקפידה להתמתח לזכרו, בעקבות מה שקראתי עליו. מוזכר ומוסבר בפוסט שכתבתי על המרוץ בבלוג שלי "טבעונית למרחקים ארוכים". הנה קישור: http://www.run.co.il/20240329.html